|
היי טק (באנגלית: High Tech, קיצור של high technology בעברית: טכנולוגיה עילית) הוא שמן הכולל של התעשיות העוסקות בטכנולוגיה מתקדמת. המונח מתייחס פעמים רבות לתעשיות הקשורות לעולם המחשוב, אך גם לתעשיות האלקטרוניקה, הביוטכנולוגיה ואחרות. תוכן עניינים
ראשית הדרך תעשיית המחשוב קיימת כבר משנות ה-60. בשנות השבעים התפתחו בארצות הברית עסקי חומרה ותוכנה קטנים שנקראו "חברות חצר אחורית" משום שהוקמו במחסנים של בתים פרטיים בתקציב מינימלי. כמה מהחברות האלה הצליחו מאוד והמודל הצית את דמיונו של דור שלם של יזמים (לדוגמה, ממציא הגיליון האלקטרוני היה מיליארדר כבר בשנות השבעים). ראשית תעשיית ההיי טק בארץ הייתה במסגרות ממשלתיות, בחיל המדע שלימים הפך לרשות לפיתוח אמצעי לחימה, לתעשייה האווירית לישראל ולגופים נוספים. אבן הדרך הראשונה של התעשייה הפרטית הייתה הקמתה של חברת אלרון על ידי עוזיה גליל[1], ובתמיכתו של דן טולקובסקי.
מושג ההיי טק עצמו הפך שגור בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, במקביל לגידול העצום בשימוש באינטרנט. בתקופה זו נוסדו חדשות לבקרים חברות היי טק קטנות, רובן כיוזמה פרטית המבוססת על רעיון בודד לתוכנה או חומרה מסוימים. לעתים, חברות אלו - חברות ההזנק (Startup) - נקנו על ידי חברות גדולות יותר, לעתים תמורת כסף רב.
במחצית שנות התשעים נטבע מושג הכלכלה החדשה ומניות רבות הונפקו בציפיה לרווחים גדולים. ערכן "על הנייר" של חברות רבות היה גבוה בהרבה מערכן בפועל; עובדים גויסו והתחלפו בקצב מסחרר, אשר הצביע על הדינמיות הרבה של הענף.
התופעות שלעיל הביאו לכינוי "בועת ההיי טק" לדבוק בַתעשייה, לרוב בהקשר שלילי. בסוף שנות ה-90, כשהתחזיות לא התממשו וכשהתברר ששוק האינטרנט מתפתח באיטיות מהמצופה, דוּבּר על "פיצוץ הבועה"; חברות היי טק רבות נסגרו ואלפי אנשי מחשבים צעירים (שכן בינתיים הפכו לימודי מדעי המחשב לתחום הפופולרי ביותר באוניברסיטאות) מצאו עצמם מחוסרי עבודה. בשנת 2004 החלה התאוששות בתחום, וחברות היי טק רבות החלו מחדשות את גיוסי העובדים.
|